המהנדס ואיש עסקים הטורקי,מהמט עלי גוקיוגלו,  החליט להקיף את ביתו בגדר חיה. לא מדובר בגדר חיה של צמחים מטפסים או שיחים, כפי שאפשר למצוא בארץ, אלא גדר שהיא למעשה אקוואריום בגודל של 50 מטרים , שיש בו מעל -1,000  זנים של דגים, צלופחים ותמנונים.
לאיש אין בעיה שיצלמו את הגדר החיה הזו, סטילס או וידאו, אבל על מנת למנוע נסיונות גניבה של הדגים, הוא התקין חיישני קירבה ומצלמות.
הוא שואב ממי הים האיגאי בצינור תת קרקעי שאורכו 400 מטר על מנת לדאוג למים בריאים לדגה שבאקווריום כל הזמן.
עלות התענוג  : 21 אלף דולר.

הפוסט של נובה על הצמחונות, הזכיר לי ויכוח שעלה מחדש במשך שנה אחת, לאור היכרות מאוחרת עם החבר'ה איתם התווכחתי בעד ונגד פיצה.

כל פעם שלא היה על מה לדון, העלנו את הפיצה לדיון, מי בעדה ,ומי נגדה, יש לזה יותר טיעונים לעומת : איך ראוי לאכול את המילקי (הרגיל, הבסיסי)? קודם את הקצפת,או קודם את השוקולד? או מאיזה צד יש לאכול את הקרמבו בתחילה? מהעוגייה,או מהקצפת?

יש מלא ויכוחים שכאלו, אבל הכי רציני לטעמי, זה על הפיצה.

מצד אחד, פיצה זה סממן למזון מהיר. אולי הוא פחות מזין ממזון ביתי\ אמיתי, מצד שני לא צריך להכין אותו, או לנות אחרי הבישול.

אם מזמינים פיצה, זה לא מגעיל צמחונים למיניהם, והם מוכנים לאכול.

מצד שני, הבצק הוא בריא יחסית,גם אם אינו מקמח מלא , כי הוא נאפה,אז יש בו פחות שומן. מצד שני, הגבינה צהובה או תחליפיה, אינם בריאים כל כך. גבינה צהובה מעלה כולסטרול, ואם אין גבינה, התחליפים שלה בטח לא יכולים להיות בריאים. בנוסף, ברוטב של הפיצה שמים מלא מלח, ומונוסודיום גלוטמט שהוא לא בריא.  אבל האורגו עצמו בריא כי הוא חומר נוגד חמצון, כמו צמח האזוב שהוא מופק ממנו.

פיצה היא סממן של הגלובליזציה, על כל רעותי החולות:

1. זה מוחק ומעלים את הבישול ואת הייחוד של המזון המקומי.
2. זה לא מפתיע כי אתה יודע מה אתה מזמין.
3. פעם להזמין פיצה זה היה לתמוך במאפיה איטלקית\ סיציליאנית.
4. זה לתמוך בד"כ במותג, ברשתות גדולות של פיצריות שמעלימות ומונעות מעסקים משפחתיים לשרוד בשוק.

פיצה גם תמיד אפשר לחלק לחצאים,ואז קל יותר להסתדר בהזמנה, על כל חצי אפשר לשים תוספת או תוספות אחרות, וזה יותר זול מכל מזון מהיר אחר.

מזה זמן מה שהאופטיקאי, היה זקוק לעדשות חדשות שיתקנו או יסדרו לו את ראיית העולם.

האופטיקאי הזה,פשוט ראה מטושטש.

הבעיה לא הייתה פיזית… אלא פשוט עומס כל כך גדול,שפשוט גרם לו פיזית, לראות מטושטש מתשישות.

האופטיקאי הזה שמע מסשה השען, שכל אחד צריך בסוף למות, אבל ידע שזה ככל הנראה לא יהיה כעת מתשישות.

אבל האופטיקאי נאלץ לוותר על כמה דברים,( לקחת קו 5 ליסוע אל הים ) כי אין לו את היעילות של אנה, שמסוגלת לגמור ברבע שעה יחסים שצריכים להספיק בשנה.

לא היתה לו בעיה לקום בבוקר, אבל לא לקח קו 5, אלא נסע לעבודה.

האופטיקאי הזה,ידע ממזמן שכולם נוסעים רחוק, ומחפשים עתיד מתוק. הוא נסע רחוק רחוק,(קצת יותר מחצי מדינה)  אבל כדי לעוף,לעוף ולא ליפול.

אני אומר לו תן, והוא אמר לי קח. מעגל נסגר ומעגל נפתח.

לכל חברי ,מכרי ואפילו קוראי… היו שלום .

במגרש בשכונת התקווה ברחוב  חנוך 24-26 שבו יש כעת מבנה נטוש שפעם שימש כמבנה טיפת חלב ו"תלמוד תורה" יוקמו מעונות לסטודנטים.בהסבת המבנה הנטוש ל28 דירות לסטודנטים  שגודלן 20 מ"ר , כשהדירות יושכרו כולן ביחד ולא יוכלו להימכר לאנשים פרטיים בנפרד. כמו כן יפותחו שטחים ציבוריים לרווחת כל דיירי המעונות.

כעת השאלה איך רוצים להביא להתחדשות של שכונת התקווה, אם השטחים הציבוריים יפותחו רק לטובת הסטודנטים? הרי אם הסטודנטים יגורו שם ולא יהיו קשרים בינם לקהילת התושבים של התקווה, בסופו של דבר המצב לא ישתנה. רק אינטראקציה בין תושבי השכונה לסטודנטים, יוכל לחזק את המצב של השכונה לדעתי, ולהביא באמת להתחדשות עירונית .  בשכונה ד' בבאר שבע יש שני מבנים לפחות שהם מעונות סטודנטים או מעונות סטודנטיאליים, ועדיין הדיעה של רוב האנשים שמכירים טיפה את באר שבע זה ששכונה ד' זו שכונה שמסוכנת לנשים בלילה, ומלאה בנרקומנים,למרות שני המעונות לסטודנטיםשקיימים, וכמות הדירות ברחבי השכונה שמושכרות לסטודנטים.

פעם שנייה ביומיים ברצף: ילד נשכח באוטו
לדעתי הגיע הזמן לחייב לא רק ברכבי הסעות מערכת שתזהה ילדים שנשכחים באוטו, אלא גם ברכבים פרטיים.
אולי איזשהו חיישן של לחץ על המושב, שמחובר לדיבורית או לרדיו או אולי למפתח של האוטו.  איזשהו וולטומטר או מד אמפר שמרגיש שאין יותר חשמל באוטו, ומחובר לחיישן הלחץ  שסוגר את המעגל. לאחר השהייה בת עשר שניות או 15 שניות, או חצי דקה אם עדיין יש משקל על המושב לילדים, המערכת תתחיל לצפצף. (ההנחה היא שילד שאינו בבוסטר, יוכל לקרוא לעזרה או לעורר את תשומת העוברים והשבים בעצמו.)

עד שתהיה מערכת אמינה כזו,למרות שהשר כץ הורה לאנשי מכות התקנים להאיץ את יצירת הדרישות לתקן של מערכת אלקטרונית זו , כדאי אולי לחוקק חוק שיגביל את השימוש בסמרטפון שיכול להוות השחת דעת שתגרום להורים להשאיר את ילדיהם נעולים באוטו בטעות .

הסיבה שאני מדבר ספציפית על סמרטפון, ולא כל נייד היא כי ככל שהפלאפון חכם יותר, הוא עלול להוות השחת דעת רבה יותר: אפשר לא רק לענות לשיחות שקשורות לעבודה, או קניות, או רק לקרוא או לשלוח SMS אלא גם להסתכל על אי מיילים ארוכים יותר, לשוחח בהודעות מיידיות בווטס אפ, ולמעשה יש בו יותר ויותר השחות דעת ודרכי ניתוק של אדם מהסביבה שלו.

האיש שנשאר צעיר לנצח- סיפור שכתבתי לפני כמה וכמה שנים טובות.

קראו לו ג'ון. ג'ון סמית'.
עוד לפני שנולד,הוא יועד להיות במעקב כל ימי חייו. זה לא שהוא עשה משהו נורא, או שהוריו עשו עוול נורא שהכריח אותו להיות במעקב. הוא פשוט נולד כצאצא לשתי משפחות שכל אנשיהם מגיעים בה לגיל מופלג,אם לא נהרגים במלחמה,או תאונת דרכים. אבל יותר מזה,הסיבה שעניינה את המדענים,היא שכל בני משפחתו המבוגרים הצליחו לשמור על חיוניותם ,על יכולת העבודה שלהם,על היותם עצמאיים כמעט עד יום מותם.

קצת על ילדותו של ג'ון.

ג'ון מאז שנולד,כל שבוע נאלץ לתת מבחנה מלאה בדם. המדענים,רצו לנתח את מרכיבי הדם שלו בכל גיל,בכל שלב,לעומת אנשים נורמאליים,כדי לבדוק אם יש אצלו מרכיב ייחודי בדם,ששומר על התאים של הגוף צעירים יותר. לא פעם בטעות עצרה המשטרה את ג'ון כי חשבוהו לנרקומן,מה שגרם לחוסר נעימויות רבות כשהיה בתיכון, או בקולג'. כל פעם אמר ג'ון, עשו לי בדיקת דם כעת, הוציאו ממני דם לבדיקות,ברור שיהיו עלי סימני מחטים. כל שבוע מוציאים ממני דם,כדי לבדוק את ההרכב שלו.אחרי איזה חצי שנה,שהשוטרים לקחו מג'ון שוב דגימת דם לצורך בדיקת סמים,במשטרה התקבלה פניה מראש הממשלה,לחדול להטריד את ג'ון, כי הם מפריעים למחקר בחשיבות לאומית או אף בינלאומית. השוטרים התנצלו בפני ג'ון. ג'ון,עצמו בגלל כל הפעמים שלקחו ממנו דם,לא יכול היה לשחק או להשתתף בשיעורי ספורט כי תמיד חש חולשה,אפילו שמנות הדם שלקחו לבדיקה היו קטנות. לך תחתור בקיאק ,כשהיד כואבת מהזריקות עדיין. ככה ג'ון גדל,וגדל,עד שהגיע לקולג'. ג'ון הלך לקולג' שמומחה ברפואה, ואף ביקש להצטרף למחקר הנעשה עליו בעצם. הוא התקבל לקבוצת המחקר הזאת, וביחד עם רופאים ומומחים אחרים,ניסו למצוא מה ייחודי בדם שלו,לעומת הדם של אחרים. מצאו כל מיני הבדלים בדם שלו לעומת הדם של אחרים. ריכוזים שונים של חלבונים,הורמונים נוספים,אבל לא גילו אף הורמון שנשמר אצלו מאז הילדות,או הורמון שאולי משמר את צעירותו של ג'ון ואת חיוניותו. החוקרים,לא התייאשו,ואף לא ג'ון. ג'ון, השלים את התואר,כשעשה מחקר על השפעת הריכוזים השונים של אותו מרכיב דם על התאים של אותו בן אדם. הוא הוכיח,שככל שיש בדם יותר חלבון מסוים,ככה התאים מחדשים את עצמם יותר. אבל אצל ג'ון,התאים לא חידשו את עצמם יותר. הם פשוט נפגעו פחות עם הזמן. ככל שהתאים התחלקו,ה "טלומרים" (שהם פיסות דנ"א בקצות הכרומוזומים , שמתקצרים ככל שהתא מתחלק ,ויש קשר בינם ל"צעירות" של התאים בגוף, או להרס של התאים בגוף) פשוט בקושי מתקצרים אצלו, יחסית למספר ההתחלקויות שלהם אצל אדם אחר בגיל שלו. כמו כן,החוקרים גילו שהתאים של ג'ון פחות רגישים להרס,ויותר עמידים בפני גורמים שונים לעומת בני אדם אחרים.

ג'ון ודינה

ג'ון נשא לאישה את חברתו דינה, שהכיר בזמן לימודיהם בספסל הלימודים בכיתת הכימיה,והניצוצות עפו שם,אבל לאו דווקא מהניסויים בכימיה.
ג'ון ניסה לחקור את הנושא של הטלומרים ,ואף עשה כבר תואר שני בביולוגיה ובביוכימיה מולקולארית. כעת ג'ון הוא החוקר הראשי בתחום המחקר של ג'ון. עברו 20 שנה,ועל פניו אצל ג'ון כלום לא השתנה. אבל אישתו, דינה כבר לאחר 2 הריונות,ילדיו בני 12(לורה) ו14 מתיאס, עליה הגיל כבר עשה את שלו. יש לה קמטים על העור. לגו'ן, כלום לא משנה . הוא עדיין אוהב את דינה כמו שאהב כשהכיר אותה. אבל דינה, כמה שהיא אהבה את ג'ון, היה לה קשה מאוד עם העובדה שהיא צבעה את השיער,ועברה מתיחות פנים, ואילו ג'ון נשאר בדיוק כמו שהוא. הזמן לא השאיר עליו כתמים או צלקות. כעת ג'ון כבר בין 50,וזכרונו עדיין צלול וחד,ואילו מוחה של דינה כבר פחות חד. הוא זוכר בעל פה את כל התהליכים של התא החי,ודינה בקושי זוכרת באיזה עמוד לחפש את התהליכים בספר.היא עדין עוזרת לו לחקור את נושא ההזדקנות האיטית שלו,אך ככל שהיא חוקרת יותר,ככה היא פחות מסוגלת להיות במחיצתו. היא רואה במעבדה,בדיוק את מה שהיא רואה בחיים. ג'ון לא יזדקן,לא במהירות. יותר מזה,היא ערכה ניסוי נוסף ללא ידיעתו של ג'ון: היא לקחה קבוצת תאים נורמאליים,ותאים של ג'ון,והחדירה להם גן סרטני,שיגרום לתאים להתחלק ללא מעצורים. ככה היא חשבה שתוכל לבחון עד כמה תהליכי ההרס של תאיו של ג'ון כתוצאה מההתחלקות איטיים. לבחון מה יהיה מצבו הגופני לאחר התחלקויות שישווה את התאים לתאים שלו בגיל 90, לפחות. היא שמחה מצד אחד,אך גם הצטערה,שבגיל 90 הגיל הביולוגי של התאים, יהיה כמו של אדם בן 30. דינה לא יכלה להשלים עם זה,או עם העובדה שבעוד שהיא תזדקן ותימול,בעלה יישאר צעיר כל כך. דינה אף בדקה את מתיאס ולורה,וגילתה כי גם תאיהם פחות רגישים לנזקי חלוקת התאים מבני אדם רגילים. דינה התגרשה מבעלה,וויתרה מרצונה על הילדים. מתיאס כעת כבר בן 34 ולורה בת 32 . ג'ון עדיין מתגעגע לאישתו,והגיל החל לתת את אותותיו עליו. כבר שערו התחיל להאפיר. התאים של ג'ון לא הזדקנו, אבל ג'ון הזדקן בנפשו. החיים ללא אהובתו דינה, הם שהזקינו את ג'ון. ג'ון והילדים עדיין באים ומבקרים את דינה. דינה כבר בת 80 כעת, ג'ון נראה כמו בן 50, והילדים עדיין שומרים על המראה הצעיר כבני 20. דינה נפתרה בת 95, ג'ון כעת נראה כמו בן 50. הילדים של ג'ון כבר עזבו את הבית. הבן של ג'ון ,מתיאס למד תיאולוגיה,והלך להיות כומר באיזושהי קהילה כשהוא בן 34. לורה ,לעומתו הלכה ולמדה רפואה,וכעת היא מנתחת מוצלחת לרפואת עיניים כשגילה הוא      32,וצופים שהיא תהיה מנתחת מזהירה בתחום.

הצוואה הלא רשמית של דינה.
ג'ון,הרגיש שהוא חייב למען דינה,להשלים את המחקר שלו. הוא בדק בהיסטוריה המשפחתית,ובמשפחות אחרות שלהם יש היסטוריה של אנשים שהגיעו לגיל מופלג,וגילה את הדבר הבא:
כל מי שהייתה לו אישה או אהבה למשך כל חייו,או שהיו לו כמה אהבות, לאורך חייו, האריך ימים בהתאם לגיל הביולוגי של התאים. כל מי שלא חי עם בת זוג,וחי בבדידות יחסית, מת על אף שמבחינה ביולוגית מוחו היה חד,וצלול לחלוטין, ולא היו לו כל מחלות או הגבלות כלשהן. מסתבר,שכאשר האהבה וההנאה נמצאים,הזמן בקושי נוגע באנשים , בלי קשר לגיל הביולוגי של התאים שלהם.
ג'ון, עצמו,לאחר שהבין את תוצאות המחקר, פרסם את המחקר בשותפות עם פסיכולוג שייתן את השערתו וקביעות כפסיכולוג על הקשר שבין אושר למחלות שקשורות לגיל,לזיקנה. ג'ון קיבל את פרס הנובל למדע,ביחד עם הפסיכולוג . ג'ון הקדיש את הכסף שקיבל,במלגת לימודים לזכר אישתו. הפסיכולוג שניתח את התוצאות שג'ון גילה, ועזר לג'ון במחקר בעצם, מההיבט הפסיכולוגי, הכניס את הכסף לקרן לטובת מחקר מחלות נברסתניה (עייפות יתר וחולשה גופנית נפשיים) . ג'ון מצא לעצמו אהבה חדשה, בת 34, פסיכולוגית שהכיר כאשר נכנס להרצאה של שותפו לפרס הנובל. הפסיכולוגית אליזבת' ,לא זיהתה אותו, בגלל שנראה הרבה יותר צעיר מהגיל האמיתי שאמרו עליו, ולכן לא העלתה בדעתה בכלל שהוא ג'ון שעשה את המחקר ביחד עם הפסיכולוג,וקיבלו פרס נובל. ג'ון,לאחר 5 שנים עם אשתו השנייה,שוב חזר להיראות כבן 30. אבל השם של אישתו נשמע לג'ון מוכר. הוא חקר,וגילה שהיא נצר למשפחה שרוב אנשיה האריכו לגילאים מופלגים,ושמרו על חיוניות. מה נותר לי להגיד? ומצא מין את מינו. אם הילדים מעניינים אתכם,אז הבן שלמד תיאולוגיה עדיין משמש ככומר לקהילה שלו,והם רוצים שינהיג את הקהילה ככל שהוא יכול,וככל שהקהילה קיימת. הוא אף הרחיב את הקהילה, ועזר להרים פרויקטים חברתיים. הקהילה שלו היא הראשונה ששולחת תרומות לאזורים מוכי סופות,או אסונות טבע אחרים.הבת,היא כבר רופאה מומחית לעיניים,ומלמדת בקולג'ים או מופיעה בהם כמרצה אורחת, על אף גילה הצעיר. המשפחה מתכנסת כל יום שישי, ומתיאס ולורה מדברים ודנים עם אליזבת וג'ון על החיים. מתיאס מההיבט הדתי,אליזבת כפסיכולוגית, לורה כרופאה, וג'ון לאור הנסיון שצבר ומה שלמד בדרך אגב בחיים.
דרך אגב,נשארה למדענים שאלה אחת פתוחה ,שעליה ג'ון לא ענה, והיא בעצם: מה גורם לאותם אנשים שמאריכים מימים,שפתאום תוך שנה הם מזדקנים בכ5 עד 10 שנים?
אבל מצד שני,מי צריך מחקר מדעי כדי להבין את זה? הפסיכולוג כבר בנה תיאוריה ונתן את ההסבר המתאים.

פקח עיריית חיפה, שם לב בחוף השקט לכלב שנשאר במכונית סגורה ומגלה סימני מצוקה.
הפקח הזמין את המשטרה, ושירותי הווטרינר העירוני  במטרה שיחלצו את הכלב  ויטפלו בו.
הכלב סבל ממכת חום, ורק לאחר דקות ארוכות שבהן קיררו את הכלב ע"י שפיכת מים עליו , הכלב התאושש.

לא אתפלא אם בעלי הכלב ידרשו מהפקח לשלם את תיקון המכונית ואת שירותי הווטרינר העירוני, וזאת משום שחרג מסמכותו כשהזמין אותם.

סרט שיזמה התלמידה ליאור תמאם קורל מלכה העורכת בסרט, והצלם גיא נגר כולם ככל הנראה מהוד השרון מעלה על נס בדיוק את השאלה הזו, האם המסע לפולין חשוב בכל מחיר
המורים נגדו מאחר שלדעתם

1. הנוער לא מוכן להתמודד עם המראות והחוויות של המחנות.
2. המסע הזה פוגע ברצף הלימודים הטבעי, בשנה שבה כבר יש בגרויות.
3. רכז המגמה לתקשורת, אמר שהוא נחרד מאותן תמונות של המסע לפולין שחוזרות על עצמן  של אותם תלמידים עטופים בדגלי מדינת ישראל ובלאומנות ומוחצנות כאלה."

רותם תמאם, מעלה בסרט את השאלה האם לא עדיף להפגיש את בני הנוער יותר  עם ניצולי השואה פה בארץ, לחתוך את העלויות של המסע, ולתרום אותו פשוט לשיפור תנאי חייהם של ניצולי השואה?

לדעתי, המורים צודקים. המסע הזה לא מתאים לכולם. מי שמגיע רק כי לחצו עליו, ולא מבחירתו החופשית, ומרצונו האישי לעולם לא יהיה מוכן למראות ולחוויות הללו. גם אלו שיוצאים למסע דווקא כדי לראות את  כל המקומות הנוראיים הללו, זה לא מעיד שהם מוכנים או בשלים להבין את התהליך כולו, ושיפיקו תועלת מהמסע.
בלי ספק, ללא הכנה מנטלית, והכנה של לימודים של רקע  בהיסטוריה, בסוציולוגיה, בפסיכולוגיה טיפה, יהיה מאוד מאוד קשה לנוער, או כלל אחד אחר להתמודד עם מסע שכזה.
אבל האם זה אומר שצריך או עדיף לבטלו, במקום לנסות לוודא שכל מי שמעוניין לצאת למסע, או כל מי שיוצא אליו יוצא מהסיבות הנכונות, וגם עבר הכנה הכי טובה שאפשר על מנת שיפיק את המקסימום מהמסע הקשה הזה?!

בקשר ללאומנות שמפריעה לאותו רכז מגמת תקשורת, לנסות למנוע תמונות שכאלו, זה יהיה בלתי אפשרי כמו לנסות לטעות שהשואה לא החישה את הקמת מדינת ישראל. כן יש את הקשר הזה, כן ישנה חשיבות שכזו. אותו מרצה ורכז נכבד, שוכח שלפני ששני הפסים הכחולים הללו עם המגן דוד היה סמל המדינה, זה היה הטלית. רוב מי שיוצא למסע הזה, לא מניח תפילין כל יום, ולכן לא יביא איתו טלית, אבל אותו דגל שהוא יוצא כל כך נגד ההחצנה שלו על אדמת פולין, זה בדיוק הסמל של כל מה שהגרמנים ניסו להחריב. אז לא ראוי לאפשר למי שרוצה כן להצטלם בתמונות שכאלו? הרי גם היום יש מי שמכחיש את השואה, וטוען שלא התרחשה. צילומים מאותם מחנות, והחוויות והסיפורים והרגשות של מי שביקר במחנות הללו על אדמת פולין, זה הנשק שישאר לנו נגד מכחישי שואה כאשר כל הדור של הניצולים עצמם יעלמו. ספרים או היסטוריה אפשר לשכתב, סירטונים אפשר לערוך, אבל חוויות של אנשים שהיו שם, אי אפשר לערוך או להגיד שזה לא חוויה או הרגשה אמיתית.

מוחמד אל-גאבור, בן עשרים ושש דרס ,לפני שלוש שנים , חמישה בני משפחה אחת למוות בתאונה שנגרמה עקב נהיגה רשלנית שלו בצומת הערבה.
השופט גזר עליו עונש מאסר לחמש שנים, ונמנע מלקבוע פיצויים כספיים למשפחה מאחר ש"כל סכום כספי שינקב בגזר דין זה יוזיל את מחיר החיים של הקורבנות"

רגע, ולתת עונש מאסר של חמש שנים סך הכל על הריגה של חמישה בני אדם בעקבות נהיגה ברשלנות של הנאשם, זה לא זילזול במחיר החיים של הקורבנות!?

רק לי זה נראה עונש אבסורדי ומגוכח!?
,