הומור שחור, הוא מגן. הוא סוג של התמודדות. לצחוק מול המכשול, ולא רק אחרי שעברתם אותו.
הוא לא בריחה מהמציאות, אבל הוא מספק נקודת מבט שונה על נקודה כואבת, לדעתי.
אבל מה יעשו הם ההומור השחור של מישהו, אחרי שנפטר?
חלק יגידו, לקבור אותו. הוא כל כך זילזל בחיים ובמתים, שהפיתרון הכי טוב זה לקבור אותו. תן למתים קצת שקט ושלווה. זה מגיע להם. עדיף שיהיה קבור באדמה הקרה, מאשר שיהיה חופשי, ויפגע בעוד אנשים שיחשפו אליו.
אם ליצן שסיפר בדיחה גרועה, זה אדם שצריך להרוג, וזה אפילו חיסל את קליגולה , הקיסר הרומי, שלעג על הנשיות של מפקד המשמר האישי שלו,עד שזה חתך את צווארו וחזהו באבחה אחת, אז למה לא לתת לבדיחה גרועה למות, בדיוק כמו למספר בדיחות גרועות? למה זה מפריע?!
אישית, אני מעדיף שמההומור השחור שלי, פשוט יכינו אבק שריפה. הוא בכל מקרה שחור, ובד"כ גם נפיץ מהרגיל ביחס להומור שחור אחר.
אבל, מאבק השריפה הזה, אני אהיה מאושר, אם יכינו או ישתמשו באבק השריפה הזה לזיקוקי די נור. לי ההומור השחור והנפיץ העניק רגעים קטנים של חסד, האם זה מוגזם לבקש או לקוות שיעניק רגעי חסד שכאלו גם לאחרים?
רק בקשה אחת יש לי, שיזהרו עם אבק השריפה או הזיקוקים הללו, שלא יפגעו באחרים.
האופטיקאי הזה לקח את שמו מהשיר "אופטיקאי מדופלם" של משינה . עם זאת, לשם הזה יש משמעות וחשיבות עבורי, מאחר שניחנתי בזווית ראייה חריגה ושונה על העולם. אותה זווית ראיה שונה , מאפשרת לראות מבעד לדברים השגרתיים ולראות את מה שברקע, ולפעמים דברים בעתיד. מקווה שתיהנו מאותה זווית ראיה שיש לי, ומהפוסטים עצמם שאני מעלה.
optikay 
…ממש כמו רגל של עץ………
למה דווקא רגל של עץ?
אדם שהיתה לו רגל של עץ, אם לא יקברו אותה עימו, היא עוד עלולה להפוך לכלי של רצח: זה משהו כבד ומסיבי לפחות כמו מחבט בייסבול, אם לא יותר…
עם זאת, אותה רגל מעץ הועילה מאד לגידם אותו שימשה
למה שיזהרו? אם כבר יורים אז כדי להרוג………..
אני חושבת שצריך למצוא מקום של כבוד להומור שחור. דרך מצויינת להתמודדות עם דברים, ועדיפה בהרבה על להמיר את זה למשהו כמו, למשל, התנהגות תוקפנית…
אלה, מבחינתי, אם זה מצחיק, או שזה מעליב רק את מי שנגדו הבדיחה במקור נאמרה, אז זה סטירה.
אבל אם הבדיחה הזו כעת מובילה לתוקפנות או אלימות של אחרים, שלא כלפיהם הבדיחה הזו כוונה, אז צריך להיזהר איתה.
זה חלק מהקטע עם הומור, נדמה לי.. עם סאטירה.. עם ביקורת. אתה יכול רק להשמיע אותה. מי שבוחר להעלב ממנה זה לרוב בעיה שלו.
http://www.e-mago.co.il/phorum/read-6-15613-15613.htm
אלה, הרגשות של אדם הם תמיד קודם כל הבעיה הפרטית שלו – וזה כולל גם כעס ועלבון, השאלה היא מה האדם עושה עם זה.
התגובות, וגם תגובות השרשרת של רגשות ומעשים, הן מגוונות כמספר האנשים בעולם, זה אחד הדברים המייחדים כל אחד מאיתנו.
יש מעשים וגם מילים שלא מתרחקים מאיתנו וכל זמן שהם/ן חלק מהמכלול של מי שאנחנו הם/ן טובים/ות ועושים/ות רק טוב. לנתק אותם/ן מן המכלול המקורי שלהם/ן זה סוג של סילוף. לאחר מותו של אדם לא בטוח שיהיה תמיד מי שיגן עליהם/ן מסילוף כזה או כל סילוף או עיוות כלשהו, ועדייין ימשיכו להיות מיוחסים/ות לו.
לכן, גם על מעשים/מילים כאלה יש לאדם אחריות כאילו הן יצירות שנחשפו אל פומביות העולם כולו – ועל זה, להבנתי, מדבר קאי.
אם מישהו משתמש בהומור ונגיד מספר בדיחה טובה, כל אחד מהשומעים יכול להמשיך להפיץ הבדיחה והיא עדיין תישאר טובה כשהיתה בראשונה. אבל אם זה הומור שחור – כל מי שמעביר את זה הלאה כבר מוסיף למקור את תגובתו /פרשנותו האישית, רגשית או אחרת, בהכרח משנה הדגשים וניואנסים בדרך שבה הוא מעביר את זה – ואז זה לא תמיד נשאר מצחיק או אפילו הומוריסטי… הומור שחור הוא בדרך כלל משהו אישי, יחודי, כמו אחד מאברי הגוף… או רגל מעץ… לעיתים נדירות מאד הומור שחור יחודי לקבוצה מאד מסויימת בנקודה מסויימת בזמן, כמו למשל הומור שחור של אסירי מחנה ריכוז נאצי בזמן מלחה"ע II