אינדיווידואליות מול קבוצתיות

אינדיווידואליות מול קבוצתיות

כל אחד רוצה להיות קצת חריג במשהו, שיגידו עליו שהוא מצויין בX או Y או Z ושיעריכו אותו על זה.

אצל חלק, הרצון הזה מתבטא גם בכישרון מולד, כמו ציור, פיסול, ריקוד, זימרה.

אצל אחרים, הם מנסים,אבל אין להם את הכישרון,ולכן לא יזכו להערכה, ובסוף כנראה שיוותרו על הנסיון, היות שאף אחד לא נהנה לעשות משהו ולא לזכות עליו בהערכה , לאורך זמן.

אצל אחרים, זה מתבטא בחשיבה יוצאת דופן, חריגה, או אי הסכמה עם נורמות חברתיות שונות ומשונות.

למשל, בסרט של מונטי פייטון: "בראיין כוכב עליון"  יש שמה קטע שבריאן עומד על המרפסת, אומר לאנשים שבאו לשמוע אותו, מתוך הערצה אליו, "אתם כולכם אינדיווידואלים" וכולם חוזרים אחריו כמו תוכי, מתוך תופעת העדר. אחרי כמה שניות, אחד מהם צועק: "i'm not!"

ברור לכם ולי, שהיחידי שצעק שהוא לא אינדויווידואלי, הוא היחידי שפועל כמו אינדיווידואל, בעוד השאר שומעים ומקבלים ולוגמים את דבריו של בריאן.

כל אדם, מנסה וחייב לשמר על האינדיווידואליות שלו, אחרת הוא יגמור כמו בשיר של פינק פלויד

. Welcome my son, welcome to the machine
? Where have you been
.It's alright we know where you've been
,You've been in the pipeline, filling in time
. 'Provided with toys and 'Scouting for Boys
, You bought a guitar to punish your ma
And you didn't like school, and you
,know you're nobody's fool
. So welcome to the machine

. Welcome my son, welcome to the machine
? What did you dream
. It's alright we told you what to dream
, You dreamed of a big star
, He played a mean guitar
. He always ate in the Steak Bar
. He loved to drive in his Jaguar
. So welcome to the Machine

אי אפשר להיות מרובעים ומקובעים, הרי אנחנו בני אדם ולא רובוטים.
מצד שני, אי אפשר להיות בחופש מוחלט, אחרת נפר נורמות חברתיות, ונרחיק מאיתנו אנשים אחרים.
זה לא צריך להיות משהו גרוע, כמו נורמות לגניבה, או ערך חיי אדם. תחשבו על אדם שהוא יותר מידי ציני, או סרקסטי. האם אתם הייתם מחפשים את קרבתו אם יכולתם להימנע מכך? או להיפך,אדם שכולו רציני, אין בו טיפת הומור. האם הייתם מבלים איתו בזמנכם הפנוי?
כל אחד מאיתנו מחפש ומשתמש ומנסה לנצל ומצד אחד כן להיות בעל רעיונות או התנהגות חריגה, אבל מצד שני כן מנסה להישאר חלק מהחברה שבה הוא חי, או בחר לעצמו.
רובנו המוחלט, למעט אולי 2% באוכלוסיה, אינם אנטי חברותיים שכאשר הם יהיו באי לבדם,  ישמחו שאין מי שמפריע להם לשנה שלמה, אלא  רובנו נתחיל להתחרפן אחרי זמן קצר יותר מלהיות כל כך הרבה זמן על האי לבד.
השאלה הכי גדולה היא מהו הגבול הזה, בין הרצון לנצל את האינידווידואליזם, לבין הרצון והצורך הפסיכולוגי הזה להיות חלק מחברה ?ומי קובע אותו? אני או החברה?
אני רק מקווה, שלכל מי שקורא את הפוסט הזה, יש אומץ לבוא ולהתנגד להחלטת הרוב, או לנורמות שהוא יצר , אם לפי דעתכם הן שגויות.
יכול להיות שלא תצליחו לשנות את הנורמות של הסביבה, ותבחרו לעזוב אותה, או להישאר בה אפילו שהן לא מקובלות עליכם.
אבל אם לא חשבתם בכלל על זה,אלא קיבלתם שזה מה שצריך ונכון בחברה, כנראה שהפוסט הזה לא נועד בשבילכם…
מוזמנים לכתוב הערות, תגובות, הצעות הארות .

 

 

 

אודות

האופטיקאי הזה לקח את שמו מהשיר "אופטיקאי מדופלם" של משינה . עם זאת, לשם הזה יש משמעות וחשיבות עבורי, מאחר שניחנתי בזווית ראייה חריגה ושונה על העולם. אותה זווית ראיה שונה , מאפשרת לראות מבעד לדברים השגרתיים ולראות את מה שברקע, ולפעמים דברים בעתיד. מקווה שתיהנו מאותה זווית ראיה שיש לי, ומהפוסטים עצמם שאני מעלה.

עם התגית: , , ,
פורסם ב-חברה, פוליטיקה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: