9 שנים עברו מאז…

9 שנים חלפו מאז שסמדר פירסטטר ז"ל נרצחה ע"י מחבל מתאבד בפיגוע בקו אוטובוס 37 בחיפה.
היא גרה במרחק 5 דקות הליכה ממני, שני רחובות, באותה שכונה.לא היינו באותו גן, אבל התחלנו בכיתה א' עם 24 ילדים בכיתה. היא הייתה אחת מהם, והיינו באותה כיתה כל היסודי.
אנסה להכיר לכם אותה מעט דרך כמה נקודות קטנות:

  • היא הייתה הראשונה תמיד שמוכנה ללכת לבקר ילד חולה שנעדר מהלימודים, ולעזור לו להשלים פערים, לספר ולהסביר מה למדו בבית הספר,ומה השיעורים שנתנו באותו יום.

  • היא לא חיפשה תשומת לב. היא עשתה את שלה בשקט, ובשלווה, בלי רעש וצילצולים.

  • תמיד ידעה איך לעזור ,פשוט בהקשבה שלה, ותמיד הייתה מוכנה להקשיב.

  • הייתה לה נוכחות שהשרתה שלווה,

  • גם אם היא לא אהבה אנשים מסוימים, תמיד היתה מוכנה להתעלות מעל למשקעים אישיים שלה כלפיהם,ולעזור להם,גם אם היא יודעת שזה לא ישפיע בכלום על טיב היחסים שלהם איתה אח"כ.

  • באחת ממסיבות פורים בכיתה א או ב, הייינו מספר אי זוגי של אנשים.המורה הכינה פתקים עם שמות, וכל אחד שלף פתק שבו יש את השם של מי שעליו לתת לו את משלוח המנות שלו. היא שלפה את הפתק של עצמה, וזה היה המשלוח מנות הכי גדול בכיתה,והיא ביקשה מעוד אנשים שיעזרו לאכול אותו. כי היא תמיד הייתה מוכנה לתת מכל הלב.

  • היה לה כישרון בציור, והיא נהנתה לצייר,אבל אף פעם לא התפארה בו או חשבה שהיא מעל מישהו אחר למרות שמעבר לכישרון בציור, הייתה תלמידה טובה.

ביום עצמו של הפיגוע, הייתי בכיתה י"א, שאמצע משלחת לפולין. היינו אז ליד הכניסה לאושוויץ בירקנהאו ,הידוע לשימצה. רק חמש דקות קודם, שמענו את העדות של ניצולת שואה שליוותה את הקבוצה, ואמרה כמה טוב שיש את צה"ל ומדינת ישראל, שמונעים מצב שבו מישהו מחליט להרוג יהודי סתם כי בא לו והיהודי היה ברחוב.

לא שמענו ישירות על הפיגוע, פשוט אנשים התחילו לקבל טלפונים שבהם שאלו אותם אם הם יודעים איפה בחור אחד נמצא, חבר ממש טוב של חלק מהאנשים שהיו במסע הזה לפולין, כי הוא לא זמין כעת,וזה פשוט לא מתאים לו. בסופו של דבר, לאחר עוד ועוד טלפונים, הודיעו שהיה פיגוע בקו 37 בחיפה. מסרו גם שמות חלקיים של תלמידי בית הספר שנהרגו בפיגוע. אני התקשרתי הביתה, ושמעתי שהרוב הם תלמידי ויצ"ו, וגם סמדר נהרגה בו.

לשמוע את זה 5 דקות אחרי ההרצאה של ניצולת השואה, זה היה פשט חץ ללב, מכה כזו שפשוט הוציאה את כל האוויר מהריאות שלי, אבל לא רק. לא היה ידוע אם המסע ימשיך, או שנחזור בחזרה לארץ להשתתף בלוויות ובשבעה של הנרצחים. בסופו של דבר, הוחלט לערוך טקס אזכרה בפולין, ולהמשיך במסע.

המחשבה הבאה שלי, היתה זיכרון שלה… מחופשת למלאך. היו לה פנים כמו של המלאכים בציורים הקלסיים, וכעת היא אחת מהם.

אני בטוח שהיא ניסתה לשמור על כולם מלמעלה, אבל לפני שבוע גיליתי שלא הצליחה.

אביה של סמדר,עבד בשירותי הביטחון. הוא לקח את המוות שלה בצורה אישית, והאשים את עצמו במוות שלה. תמיד אמר או ביקש שתיקח מונית, ולא אוטובוס, במיוחד אם היו התראות ביטחוניות. באותו יום כשדיבר איתה לא דרש ממנה לקחת מונית.
אחרי מותה  של סמדר, הוא שקע ביגון ובאבל של עצמו. השנה לפני זמן מה הוא מת משיברון לב . אין שום סיבה אחרת.

כעת, נשארו אמה של סמדר, ואחיה, להתמודד עם הכאב והאובדן הכפול הזה לבדם.
מי יתן ולא ידעו עוד צער.

אודות

האופטיקאי הזה לקח את שמו מהשיר "אופטיקאי מדופלם" של משינה . עם זאת, לשם הזה יש משמעות וחשיבות עבורי, מאחר שניחנתי בזווית ראייה חריגה ושונה על העולם. אותה זווית ראיה שונה , מאפשרת לראות מבעד לדברים השגרתיים ולראות את מה שברקע, ולפעמים דברים בעתיד. מקווה שתיהנו מאותה זווית ראיה שיש לי, ומהפוסטים עצמם שאני מעלה.

עם התגית: , , , , ,
פורסם ב-חברה, חדשות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: