האם השביעית

הגיע אלי היום באי מייל שיר שחיבר\ה אמוץ רובין.

דרך חיפוש בגוגל,לא מצאתי את הכותב\ת.

בכל מקרה, הרגשתי כאילו חסר לשיר הזה בית על האם השישית.

השיר במקור הוקדש לתנועת "ארבע אמהות", והיה בעל חמישה בתים:

הבית השישי מוקדש כמובן למשפחת רמון.

בקפה "תמר" ואולי ב"ארומה". בצפונה של העיר, אולי קצת דרומה. עם קפה הפוך ושטרודל, או סתם מה שיש. סביב שולחן לארבע – ישבו אימהות חמש. ואומרת אחת – בני היה בעל חלומות. הוא סירב לשרת – כי רצה לחיות! אז במקום אל הצבא – הוא יצא לאמסטרדם, ושם – ממנת-יתר – ליבו לפתע נדם. אז השנייה מספרת – גם בני אהב את החיים. ולא רצה, שיתבזבזו בשמירה על מתנחבלים, וכשמלאו לו ח"י – במקום לשטחים – הוא יצא להימלאיה, וכשנפל לתהום – הוא הספיק לצעוק עוד איייייה … ואומרת שלישית – היה לי בן יפה-עיניים. גבוה. מוכשר. אליל הבנות של גבעתיים. וכל כך לא רציתי שהוא יכיר את לבנון – אז שלחתי אותו להודו – ושם לקה בשיגעון. את בני לא אוכל לשכוח – הרביעית אז אמרה. לא הסכמתי שיישאר בארץ – כי יש כאן מלחמות, וזה רע. אז דחפתי לו כסף – שיטייל לו במזרח. מאז ממנו לא שמעתי – אני מקווה, שרק שכח … והשתרר אז שקט, ולפתע – האם החמישית דיברה. על בנה השקט, היפה והמוכשר – היא סיפרה. הוא נשאר בארץ – כדי לשרת בצבא של השטחים ושל לבנון. אכל לוף, באימונים אכל אבק, והשתתף בקרב (לא בכייף – מה שנכון …) אבל לא מזמן הוא סיים את לימודיו (למרות שלא היה פעיל ב"שלום עכשיו"). אחרי שלוש שנים בסדיר וכמה שנים בקבע – הוא הקים משפחה, עובד ומטייל בטבע. בטבע של הארץ הזו – לא בארץ זרה. כי זה מה שיש – עם הטוב ועם הרע.   האם השישית, את פתחה את סיפורה, על בני נכתבו סיפורי גבורה. הוא מאותם אלו, שעליהם נכתבו בלדה לחובש, ניסה לעזור לחבר, תחת אש. ואולי קפץ הוא על רימון, ואחיו לנשק חייבים לו המון. הוא לא ממש מת, הוא רק בתרדמת. מתי יתעורר? זו שאלה מצויינת. הוא לא ניסה להיות גיבור, להציל את היום, קראו לו למילואים, סתם ככה פתאום. פה הוא חי, וכאן הוא נפל, הוא לא שאל האם המחיר,שווה בכלל.

 

 

אודות optikay

האופטיקאי הזה לקח את שמו מהשיר "אופטיקאי מדופלם" של משינה . עם זאת, לשם הזה יש משמעות וחשיבות עבורי, מאחר שניחנתי בזווית ראייה חריגה ושונה על העולם. אותה זווית ראיה שונה , מאפשרת לראות מבעד לדברים השגרתיים ולראות את מה שברקע, ולפעמים דברים בעתיד. מקווה שתיהנו מאותה זווית ראיה שיש לי, ומהפוסטים עצמם שאני מעלה.

‹ כן כן גם אני זקן

מסיכות בעולם האמיתי והווירטואלי ›

עם התגית: אובדן, ביטחון, ישראל, צה"ל, שכול
פורסם ב-חברה, חדשות